לא מזמן הזדמנתי למסעדה. בטבעי אני שמרנית למדי, ולכן הזמנתי לעצמי ארוחה סטנדרטית ופשוטה, פוחדת לגלות הפתעות בלתי מוכרות בצלחת שלי. הזמנתי לעצמי מנת עוף ותפוחי אדמה אפויים, מה יכול להיות פשוט ומוכר מזה?!…
המתנתי, תחילה בסבלנות, אך ככל שהתארך לו הזמן, סבלנותי התקצרה, ואם להיות כנה, פשוט הייתי רעבה. פניתי למלצר, והוא באדיבות מהוקצעת "רק כמה דקות…" למרות שחלפו "כמה דקות" עדיין לא קיבלתי את הזמנתי, שוב דחקתי במלצר והוא באותה אדיבות "רק כמה דקות…" לא הלאה אתכם בתיאורים, בסוף זה הגיע.
אני מתבוננת בצלחת, ולא יודעת אם לצחוק או — לצאת לחפש בנבכי הצלחת את המנה שהזמנתי. שלא תבינו לא נכון, היה שם בצלחת את העוף, הוא היה חתוך בצורה מפתיעה, בין חיתוכי המעוינים הציצו עשבי תיבול ופרחים אכילים, שהשוו למנה מראה של גינה מלבלבת. גם תפוחי האדמה הנכספים היו שם, קרוצים בצורת כוכבים שווי צלעות מדויקים להפליא, מתובלים בתבלין זוהר בלתי מוכר, על רקע הצלחת השחורה הם נצנצו ככוכבי השמים. לצידם הונחו קשורים בסרט בצל ירוק, עלי נענע ורוזמרין שהוסיפו לארומה. הצלחת הוגשה על פלייסמנט אלגנטי עליו הודפס בחגיגיות "ניצוץ באפילה".
זה היה מפתיע ואפילו משעשע, אם לא שהייתי רעבה כל כך…
ההמשך, מבחינתי, היה מפתיע לא פחות. בצאתי התרגשתי לפגוש את רות, חברת ילדות שלא ראיתי כמה שנים. "את יודעת" היא מספרת לי "אני מגיעה לכאן לאחר נסיעה ארוכה, נכון שיש כאן משהו מיוחד?! כל ביקור כאן מטעין אותי בחיות, מעורר בי השראה ויצירתיות, שווה להגיע ממרחק!" פסקה את דעתה.
ואני בתמימות חשבתי, שלמסעדה באים לאכול.
החוויה הזו, מתארת בצורה פשוטה טיפוסי אישיות שונים. יש מי שבא למסעדה פשוט לאכול! הוא עניני, ממוקד במטרתו, האווירה מסביב נראית לו מיותרת, הוא קצר רוח ושואף לשבוע וללכת ליעד הבא. בעיניו ההתעסקות סביב הגשה אסתטית, יצירת אווירה חגיגית היא לא מן הענין והוא רואה בה התעסקות עם טפל על חשבון העיקר.
אך יש גם את רות ואנשים כמוה, שהתברכו בדמיון ויצירתיות רבה. טיפוסי אישיות שיש להם צורך לקשט, ליפות את המציאות, לדאוג לאווירה חגיגית ואפילו מעט דרמטית. הם מתחברים למעוף שבעוף, חומרי הגלם של החיים נראים להם יבשים מעט, והם יחפשו תבלינים לתבל בהם את החיים. להם צריך להזכיר לשמור על איזון כדי לא לאבד את השווי של הערך המוסף.
צריך לזכור, שעיקר תפקיד הכתב משמש אותנו לתקשורת בין אישית. תקשורת מטבעה צריכה להיות מובנת, משוחררת וזורמת. אנשים שהתקשורת שלהם נצמדת לכללים איך ומתי צריך להגיב לכל סיטואציה – "תודה, בבקשה, סליחה". בכך הם מבטאים את הפחד שלהם, כמו טבח מתחיל שאינו מעז להוסיף או לגרוע מהמתכון הרשום. מתקשים מאד לחיות בעמימות, מבחינתם המוכר והידוע, גם אם המשעמם, הוא הדבר הנכון להיאמר.
אמנם קיימים טיפוסים הכותבים למגירה האישית, אך ככלל, הכתב מיועד לתקשורת, להעברת מידע ושיתוף בין שניים, ולכן יש חשיבות רבה למידת הקריאות והיכולת להבין את מה שנכתב. וכמו בכל ענין נחפש את האיזון הבריא, קריאות יתר, הקפדה על שלימות האותיות בצורה לא טבעית תלמד אותנו על תקשורת לא ספונטנית, צורך להיות מובן, אותם אנשים שתוך כדי שיחה מבררים שוב ושוב "הבנת מה שאמרתי?…. הבנת למה התכוונתי?…."
חוסר קריאות מבטא זלזול באדם עימו מתקשרים. לא אכפת לכותב להיות לא מובן, הוא אינו טורח להסביר את עצמו. עצמאות יתר עד כדי מרדנות וצורת התנהלות שפוגעת ביחסים הבין אישיים.
נקודת המוצא של הכתב, הוא התקן שלמדנו אי אז בשנות הילדות בכיתה א'. בהדרגה במהלך השנים, כל אחד בוחר עד כמה להיצמד לכללים וכמה הוא מרשה לעצמו להתרחק מהם. כמה הוא נצמד לעוף ולתפו"א המוכרים, או כמה יצירתיות, מעוף ויוזמה להכניס לחייו שיבואו לידי ביטוי בכתב היד.
ייתכן גם הקצנה לכיוון השני, התרחקות וסטייה מהתקן תוך וויתור על חלקים חשובים מהכתב. בהשאלה למסעדה, הגשה בלתי אסתטית, גם בלי מזלג וסכין החיוניים לאכילה תרבותית.
בכל כתב שנבחן נתבונן בו בהשוואה לתקן. האם הכותב נצמד אליו, מוסיף על התקן תוספות וקישוטים או מחסר ומקפח מצורת הכתב, שהופך להיות לא מובן ולא קריא. צורת כתב היד מבטא את הפשרה בין הרצון לציית לחוקים ולכללים לבין הצורך בפיתוח אינדבדואלי האישי.
כאשר נציב על סקאלה את צורות הכתב, נקודת האמצע יהיה התקן והיצמדות לכללים.
כתב תקני/ בנאלי – כתב שאינו סוטה מן התקן. הכותב מתקשה להפרד מכתה א' ולעלות כיתה, והוא נשאר ילדותי בהתפתחות האישיותית. הצורך למצוא חן והתלות בתגובות החברה, מביאים אותו לקונפורמיות. הוא אינו מפתח שאיפות, מוותר על פיתוח אישיות אינדבדואלית ייחודית. יש לו קושי מול שינויים, הפתעות וחידושים נחווים על ידו כאיום. השגרה המוכרת והידועה מעניקה לו יציבות ובטחון.
כתב פרטני – כתב שיש בו הקפדת יתר על סימני פיסוק וכללי דקדוק. מאמר שייכתב כולו, כמשפט אחד ארוך בלתי מסתיים, יהיה מייגע וקשה להבנה. הפיסוק מאפשר אתנחתא ובהירות. אך התעסקות יתר של הכותב עם פיסוק ופרטים חיצוניים שמוסיפים להבנה, נובעים מצורך פנימי להיות מובן. כאשר הם מגישים לזולת דבר מה, הם יתנו לו הסבר ממה מורכבת המנה, למה הם הכינו אותה באופן המסוים, ויחפשו הכרה בדרך שלהם. ההתעסקות עם הפרטים יכולה לעיתים להיות מוגזמת ונוקשה, חסרת גמישות ויש בה קושי לוותר על שלמות אסתטית חיצונית.
כתב מקושט – כתב עם תוספות מעבר לתקן ולצורה התקנית. בכתב מקושט האנרגיה מופנית לייפוי המציאות. הכותב כביכול אינו מאמין שהמציאות הפשוטה יכולה לעמוד בפני עצמה, ובעיניו היא זקוקה לתוספות וקישוטים. לעיתים הוא חסר בטחון עצמי והוא מסתיר את הפער בין הרגשה פנימית לתדמית חיצונית. התפו"א אינם יכולים לעמוד בזכות עצמם וצריך להסוות אותם בצורת כוכבים נוצצים, רק כך יש להם "זכות קיום". הכותב משתמש בכוחות של דמיון, יצירתיות ומעוף. כאשר האיזון מופר, ההתעסקות בטפל פוגמת בעיקר, ומעידה על מודעות עצמית נמוכה.
כתב מלא – כתב אישי המזכיר את התקן עם אזור אמצע מלא. בתנועות מהירות זו תופעה הומוגנית המחזקת את הצורך החברתי. יש בהם רגשנות וחמימות לצד התרכזות באני. הם יוצרים קשרים קרובים ואינטימיים. את הרגשנות הם מוציאים לפועל בנדיבות. להתארח אצלם זו חוויה קולינרית מרנינה, השולחן יהיה מלא כל טוב. הם אינם מסתפקים במנה עיקרית, ויוסיפו מנות פתיחה וקינוחים, יציעו כמה אפשרויות וטעמים, כדי לקלוע לטעמו של כל אחד מן הסועדים. המשוב החיובי והחם שיקבלו, יצדיק בעיניהם כל מאמץ.
כתב מלא בתנועה איטית זו תופעה הטרוגנית שמלמדת על קונפליקט פנימי ופער בין התנהלות חיצונית להרגשות קיפוח ואומללות. כלפי חוץ משדר הכותב יחסי חברה נאותים. הוא יהיה נימוסי ואפילו נחמד למראית עין. אך הרגש הטבעי נבלם בשל חשדנות וזהירות, והוא מתקשה לתת אמון בסובבים אותו. גם כאשר יזמין חברים לביתו, הוא יבדוק שהם אינם מנצלים אותו.
כתב מפושט (שלדי) – כתב שיש בו השמטה של חלקים לא הכרחיים, תוך שמירה על קריאות. נקודת המוצא של הכותב זה היעד אליו הוא שואף להגיע. כל מה שאינו מוכרח ומביא להאטת הקצב, מיותר בעיניו. ההתמקדות במטרה מביאה אותו להיות ענייני: אוכל כדי לשבוע, קורא כדי לדעת, יוצר קשרים חברתיים המוכרחים לו, וככלל הוא מונע משיקולי כדאיות ויעילות. סרטי קישוט ועטיפות ססגוניות הן מטרד שצריך לטפל ולסלק. הוא מתעסק בעיקר ומזלזל במה שנתפס בעיניו כטפל, ולכן יוותר לעיתים על גינונים, הוא אינו יודע להצטעצע או ל"שחק" את המציאות. הבחירה במה שנתפס בעיניו כתכלית היא גם מתוך צניעות פנימית והסתפקות במועט, לעצמו הוא אינו זקוק להרבה, בחינת "לחם לאכול ובגד ללבוש", גם בקשרים חברתיים הוא בררן ויחפש לעצמו מעט אנשים שיהיו נאמנים וקרובים אליו.
כתב מקופח – החסרת חלקים הפוגמים בקריאות. העצמאות של הכותב מביאה אותו לזלזול בזולת. הוא חסר סבלנות ואינו מוכן לעכב את עצמו, ולהשקיע מאמץ בתקשורת בין אישית. הוא דוחה מסגרות ומוסכמות מזלזל בפרטים הקטנים ולכן העשיה שלו רשלנית ולא מוקפדת. לא מומלץ להפקיד בידו רחיצת צלחות וכוסות, וגם לא כדאי שיערוך את השולחן לקראת בא האורחים…